עירובין צ״ג ב:י״ד-צ״ד א:א׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

1 רש"י פתח ↗

זה מטלטל עד עיקר מחיצה - כדמעיקרא דאמרינן הואיל והותרה הותרה ובכלי הבית קאמר שמואל דאי בששבתו בחצר אפילו מחצר לחצר נמי דהא שמואל הוא דאמר הלכה כר"ש ואפי' עירבה כל אחת לעצמה לא גזר משום מאני דבתים ואע"ג דהשתא הוו להו חצר אחת כשנפל לא אסרי להו בתים דהא שרי לאפוקי מבתים לחצר הואיל והותר למקצת שבת:

1 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

זה מטלטל עד עיקר יסוד מחיצה שהיתה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, שלדעתו שבת כיון שהותרה הותרה.

1 רש"י על שבת פתח ↗

שאין עושין אהל עראי - לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסים להיות צל לאהל מן החמה ודוקא גג אבל מחיצה לאו אהל הוא ושרי לפורסה לצניעות כדאמרי' עירובין ד' צד. בעובדא דשמואל ופקק החלון דמתני' משום דבנין קבוע הוא ומיחזי כמוסיף על הבנין:

14 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ושמואל אמר:

14 וּשְׁמוּאֵל אָמַר:

15 זֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה, וְזֶה מְטַלְטֵל עַד עִיקַּר מְחִיצָה.

1 רשב"א פתח ↗

ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר המחיצות. כלומר: ואפילו מאני דבתים, ונראה לי דרב אפי' מיירי דוקא בשקדם והוציא כלי הבתים לחצר קודם שנפלה המחיצה, דכיון דב' כלים בחצר יאמרו זה אסור וזה מותר, אבל אם אין כלים בחצר ששבתו בביתא אפילו לרב מותר לטלטל בכל החצר כלים ששבתו בחצר, ואפילו להוציא מחצר לחצר, דהא חצרות רשות אחת הן. ואי משום מאני דבתים ליכא, דכיון דלית ליה לרב ששת הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן וחזרו החצרות כאלו לא ערבו, דלמאן דאמר לא אמרינן שבת הואיל והותרה הותרה מכיון שנפל הכותל נאסרו כלי הבית להוציאן. והלכתא כוותיה דשמואל כרבה ורב הונא ורב יהודה ואפילו כולהו סבירא להו כוותיה.

1 גליון הש"ס פתח ↗

גמ' זה מטלטל עד עיקר מחיצה. עי' לעיל דף עט ע"ב:

1 פרי מגדים על אורח חיים פתח ↗

מחיצה עט״ז לי העני יש בכאן קצת הרהורי דברים אמרתי אשיחה וירוח לי. הנה בש״ע ס״א וס״ב משמע דהפרש יש בין גג ובין מחיצה וזה הוא כי גג אף להגן מחמה וצניעות אסור אהל עראי מדרבנן כל שיש טע״ט ברום טפח חלל תחתיו כדמוכח בסי״ג כדמוכח מדיכרי עירובין ק״ב דאהל עראי תחלה אסור כה״ג ותו׳ אהל שרי כה״ג הא במחיצה מהצד לצניעות אף לעשות לכתחלה שרי זולת היכא שבא להתיר אז אסור לעשות לכתחלה כדמוכח בעירובין דף מ״ד א׳ בדופן ג׳ דסוכה אסור כבסי׳ תר״ל סי״א וי״ב ורש״י שבת קכ״ה א׳ ד״ה שאין ושרי לפורס׳ לצניעות הוא ל״ד דאף להתיר שרי ול״ת דוקא להתיר איסור דרבנן כמו מחיצה בין ב׳ חצירות עירובין צ״ד א׳ ה״ה להתיר איסור תורה דמה״ט מחק רש״י בסוכה י״ו פרסו כו׳ כמו שמבואר בר״ן ריש כל הכלים ומיהו תוס׳ אהל עראי דשרי לרבנן דר״א וכבסעיף ב׳ מספקא לי אם בא להתיר אם שרי או לאו. כי המעיין בתו׳ שבת קכ״ה ב׳ ד״ה הכל ועירובין מ״ד א׳ ד״ה פקק ובר״ן ר״פ כל הכלים מבואר יותר דכל היכא שבא להתיר אף תוספת אוהל עראי אסור ומה״ט דופן ג׳ אף תוספת לשיעור דופן אסור כי בלא״ה לאו סוכה כלל וע״י התוספת כאלו עשה סוכה שלימה ודופן רביעית אף כולו לא הוי אלא כתוספת אף מחיצה שלימה דא״צ לה ויש ג׳ מחיצות הוי דופן רביעי תוספת אהל ושרי. ובר״ן ד״ה ולפיכך כתוב לאמר כל תוספת מחיצה שאין מתיר כפקק שרי לרבנן הא תוספת המתיר אסור אף לרבנן דהוי כעשיית אהל עראי בתחלה דאסור הואיל ובא להתיר ועמ״א שי״ג אות א׳ כמ״ש וכ״ש כאן יע״ש והנה מהר״מ שעשה מחיצה להתיר הובא בב״י עמ״א ג׳ ואפ״ה שייך טפח ותוספת אהל עראי שרי אלמא אף להתיר ולתוספת אהל עראי שרי אם לא כשעושה בתחלה אהל עראי מחיצה להתיר אז אסור והנה למ״ש המ״א ג׳ ופשוט דאם היה בולטת רחב טפח מותר דהוי תוספת אהל י״ל שפיר דאי בעי היה עושה צרכיו שם באותו רוחב טפח מה שמרחיב אין כ״כ להתיר משא״כ בב״י משמע שהיה תלוי היריעה על הכלונס ומשולשל טפח למטה מהכלונס שזה לא יועיל כלום וצ״ע:

« עירובין צ״ג ע״א עירובין צ״ד ע״ב »